פנזי, נקבת השימפּנזֶה הצעירה, הייתה צמוּדה לחזֶה של אִמה לולה. חבל הטבּוּר עדיין הִשתלשל מִבּטנה. היא הייתה בּת שלוֹשה ימים כּשלוֹלָה הציגה אוֹתה בּפנֵי הקבוּצה. הזכרים הבּוֹגרים ישבוּ ואכלוּ בּננוֹת, והִבּיטוּ בּה בסקרנות. מאחר ששימפּנזוֹת ממליטות אחת לארבּע-חמש שנים, הצגת תינוֹק חדש תמיד מרגשת את הקבוּצה. כּשלוֹלָה הִתקרבה עזבוּ כּל הזכרים את הבּננוֹת, והִבּיטוּ לעברה. בּהתחלה היא הִתקרבה לצ'רלי, הזכר הבּכיר בּיוֹתר. היא הִתנשפה והִשמיעה נהמות כּניעה, הוֹשיטה את ידה ונגעה קלות בּצדי גופו, וּלאחר מִכּן הוֹשיטה לוֹ את אחוֹריה, כּמִנהג הנקבוֹת כּאשר הן מִתקרבוֹת לזכר, כּדי לוֹמר לוֹ שֶׁהיא יוֹדעת שֶׁהוּא בּכיר מִמנה. צ'רלי ליטף אוֹתה, אבל בּרגע שֶׁהוּא הִתקרב לפנזי, היא נִרתעה מעט, כּי היא לֹא ידעה בּדיוּק מה הוּא עוֹמד לעשׂוֹת. לאחר מִכּן היא הִתקרבה לבובי, הזכר הבּכיר הבּא, ועשְׂתה בּדיוּק את אוֹתוֹ הדבר; הוֹשיטה את ידה כּדֵי ללטף את צדוֹ, ואחר כּך הִפנתה אליו את אחוֹריה. גם בּובי נהג בּדיוּק כּמוֹ צ'רלי; הוּא ליטף אוֹתה בּעדינוּת וּפנה להִתבּוֹנן בּגוּרה הצעירה. גם הפּעם נסוֹגה לולה בּזהירות. 

שלוֹם ילדים,

לִפנֵי חודשיים, כּשסיפּרתי לכם על הבּיקוּר שלנוּ בּאוֹפּרה, כּתבתי שבּפסח נצא לטיוּל בּשביל יִשְׂראל, וּכשנטיֵיל ננקֶה זבל מֵהשביל.

בּעבר אף פּעם לֹא עשִׂיתי את זֶה. אימא ואבּא תמיד לימדוּ אוֹתנוּ לֹא להשאיר זבל מאחוֹרֵינוּ: לֹא בּרחוֹב, לֹא בּבּיִת וּבִמיוּחד לֹא בּטבע, וּבעיקר לֹא זבל מחוֹמרים מלאכוּתיים כּמוֹ שַׂקיוֹת ועטיפוֹת. תמיד צריך לאסוֹף את הזבל ולִזרוֹק לפח שמיוֹעד לכך. 

יש זבל מִכּל מינֵי סוּגים, כמו זבל אורגני וזבל מלאכותי. זבל אוֹרגני (שאריוֹת של מזון, ירקוֹת רקוּבים וכו') הוא ידידוּתי לסביבה - מפזרים אוֹתוֹ בּשָׂדוֹת כּדי לשפר יבוּלים. זבל מלאכוּתי, לעומת זאת, לא מִתפּרק בּטבע ונִשאר לאוֹרך שנים (עטיפוֹת של חטיפים, פּלסטיק, קוּפסאוֹת שימוּרים), והוא מסוּכּן לטבע וּלבעלי חיים כּי הוּא יכוֹל לִהיוֹת רעיל, לזהם את הסביבה, והוא גם נִראֶה מאוֹד לֹא יפֶה.

אבל האִם זֶה בּאמת נכוֹן? אֵיך אנחנוּ יכוֹלים לדעת מה הכּלבים והחתוּלים שלנוּ אוֹהבים לאכול? הרֵי אנחנוּ לֹא ממש טוֹעמים את המזון שלהם, וגם אִם היינוּ טוֹעמים – חוּש הטעם שלנוּ לֹא זֵהה לשלהם. הרֵי הם יכוֹלים לִקבּוֹר לעצמם עצם, חתיכת בּשָׂר אוֹ כּל דבר אחר בּאדמה, ולחזוֹר וּלאכול אותו בּתאווה אחרֵי כּמה ימים, כּאילוּ הוֹציאוּ אוֹתו מֵהמקרר...