מבקר המדינה חקר, והגיע למסקנות. חלקן קשות, חלקן פחות. נראה שהכרמל לא המתין, והחל בפעולות השיקום שלו באופן עצמאי. קצת קשה היה לו, כנראה, לכסות את עצמו בעצים בתוך השנה שחלפה, אבל הוא הסתפק בגשמים שירדו, וניסה ככל האפשר להתכסות בירוק, ופה ושם פיזר כתמי צבע של פריחה. אופטימיות היא כנראה חלק מדרכו של הטבע, ומי שחולף בשבילי הפארק לא יכול שלא להידבק בה. האוויר צח ונקי, וגם בעלי החיים חזרו לשם, כאילו כדי לומר שוועדה זה דבר טוב אם ילמדו להפיק ממנה משהו. אבל ידוע שבתוך פחות מפרק הזמן שלקח לכתוב את המסקנות, אף אחד לא יזכור דבר, כי על הפרק יעלה המאבק הבא, והרי בשרפות כמו בשרפות, קודם כול מכבים את האש, ולצורך זה מביאים גם סופר-טנקרים – והם, יטוסו ויכבו גם את השרפה הבאה -  המאבק החברתי, ואחר כך יחזירו את גלעד שליט, ואז יכבו את המצב הביטחוני, ואת סל התרופות המדולל, ושוב את המצב הביטחוני, וכבר הדרת הנשים מסעירה את מזג האוויר...

בלי ספק ארץ מעניינת, שלא יודעת לארגן את הדברים כך שצי של מטוסים קלים יוכל להתגבר על ההצתות, בלי לחכות שכל היער יבער. חמש שנים של גלעד, 60 שנה של מלחמות, גחלת של קיצוניות שהלכה והתפשטה לאטה בשקט, מתחת לפני השטח ומעליו, געשה ורחשה, ואף אחד לא רצה להסתכל לעברה, כי הרי מה שלא רואים – לא קיים.

והמנהיגים – נואמים.

מדינה רב תרבותית; שם יפה לבליל של תרבויות ודעות, שכל אחת מנסה להתגבר על האחרות ולהחיל עליהן את חוקיה. האלוהים אחד הוא של כולם, אבל אצל כל אחד הוא רוצה דברים אחרים, ולכל קבוצה הוא נתן הוראות אחרות, כתובות, שחור על גבי לבן, ואם הן לא כתובות – הן ייכתבו באבנים וברוק.

ובכל זאת, אצל כולם יש מהמשותף. העובדה שהוא אחד, והעובדה שהוא זכר, ושהן, אצל מאמיניו – כלי שרת. הן שלהם (של כל אחד לחוד, כמובן) ואחר לא יביט בהן. ואם יש להם צרכים – הם לא צריכים לשלוט בהם. הן חייבות להסתתר כדי שלא לעורר אותם. לא ישירו, לא ישבו לפניהם באוטובוס, לא ילכו לצדם על המדרכה, יכסו כל טפח, כי רמת הגירוי כל כך גבוהה, שאלוהים ישמור...

והוא (החרדי מבית שמש – למי שלא ראה את הוד חוצפתו) מיישיר מבט אל המצלמה, ומול כל בני ישראל והעולם עונה בעזות מצח חסרת פשרות: כן, ילדה בת שבע לא תלך לבית הספר על המדרכה שלצדו; כן, היא תתעטף מכף רגל עד ראש; כן, צריך להכות אותה אם לא, כי הוא, הריבון, אסור לו שתעלה בדעתו מחשבות זימה, והיא הרי בהירת שיער, ועיניה כחולות, והוא אינו יכול לעמוד בפיתוי. והריבון האמיתי ראה, ולא לקח אותו בעודו מדבר, ולא כלא אותו מאחורי סורג ובריח כפדופיל חסר עכבות.

והאחר יוצא מהמכונית, ומול מצלמות הטלוויזיה יורק על אישה, בשל היותה של אחר, שמעזה ללכת על המדרכה כאשר הוא נמצא ברכב חולף, והרי גם שיערה ערווה, וגם קולה ערווה, ואיך הוא, הטהור, יוכל לעמוד בפיתוי?! ובא איש החוק ועצר, ובא שופט בית משפט השלום ושחרר עוד באותו היום, והוא אינו רואה את השערורייה שבהחלטתו; כי יש דין וצדק בישראל.

וכל זה שבוע לאחר שקבוצה של פרחחים/פושעים מהרמה הנמוכה ביותר תוקפת בסיס של צה"ל, שנמצא שם כדי לשמור עליהם, ועושה בו שמות, ואין דין ואין דיין.

העם דורש צדק חברתי. צדק חברתי הוא לא רק רצונו של מעמד הביניים לעתיד טוב יותר, הוא לא רק רצונם של העניים למקום לגור בו, לאוכל. צדק חברתי הוא לא רק זכותם של חולים במחלות קשות לקבל מהמדינה שלה הם שילמו כל חייהם - את התרופה שתציל, או לפחות תאריך את חייהם, ושל האזרחים לקבל הגנה מפני הטילים. צדק חברתי הוא הזכות של כל אחד מאתנו לחיות בכבוד במדינה הזאת, ובמיוחד של רוב העם (הן), שהמיעוט (הם) קם בבוקר ומברך את האחד – ברוך שלא עשני.

וכאן לא מדובר על תקציבים, אלא על אושיות החיים שלנו במדינה. וכאן לא מדובר על לחצים פוליטיים של קבוצה זו או אחרת, אלא במכה, שוות עצמה לזו של סיני, או של ששת הימים, שתחזיר את הסדר למדינה ותזכיר למי ששכח, שאנחנו במאה ה-21, עם חופשי, בארץ ציון, ירושלא-א-ים.